הימים הראשונים
הימים הראשונים
לאחר ששלמה גוטהילף קנה את אדמת היישוב, הגיעו עשרת החלוצים הראשונים מנס ציונה, והחלו מיד בעבודות ניקוז, גידור ונטיעה. הם האמינו בעבודה עברית וידעו שכדי ליצור בסיס ליישוב חזק חייבים
לעבוד קשה. בתקופה הראשונה גרו באוהלים, נטעו פרדסים ועבדו ללא הרף - ביום עבדו בנטיעה ובלילה יצאו לשמירה. הבאר הראשונה שנחפרה איפשרה לפרדסים הצעירים ללבלב ולהתחזק.
העבודה היתה קשה וערביי הסביבה עשו כל מאמץ כדי לחבל בנטיעה. מידי לילה נעקרו הנטיעות הטריות וצריך היה שוב ושוב לשקם את הפרדסים הצעירים.
בט"ו בשבט 1932 הונחה אבן הפינה ליישוב ונבנו עשרת הבתים הראשונים בשטח השייך כיום לרחוב המייסדים. החלוצים עזבו את האוהלים ועברו להתגורר בבתים הקטנים, שכללו שני חדרים, מטבח, מקלחת ושירותים בחצר.
בשנותיו הראשונות של היישוב הצעיר לא היו בו חנויות, רופא, טלפון או מקרר. גם מקלט רדיו לא היה, או תחבורה מסודרת למקומות אחרים. הלחם הגיע בעגלת האופה מנתניה, ירקות הובאו על ידי ערבי רכוב על חמור, הבשר למאכל נרכש אצל קצב מפרדסיה הסמוכה במרוכז, פעם בשבוע. הנשים והילדים שהחלו להגיע שנה אחרי הקמת היישוב נאלצו להסתגל לתנאים הקשים.
נחלת השו"בים
ב-1933 הגיעו לכפר יונה מארצות הברית שמונה יהודים דתיים. הם רצו להכין את השטח להקמה של יישוב נוסף לצד כפר יונה, על אדמות שנרכשו על ידי יהודים אמריקאיים. היישוב אמור היה להיקרא נחלת השוב"ים – קיצור של שם המקצוע "שוחט ובודק". הקבוצה הדתית קיימה אורח חיים שיתופי-קיבוצי ובו מטבח משותף וניסתה להיאחז גם היא בקרקע. בסופו של דבר, לנוכח הקשיים וסכנת החיים שחוו במהלך מאורעות 36-39 שינו האמריקאים את דעתם והיישוב לא קם אלא הפך לחלק משטח כפר יונה.
ההגנה
כפר יונה היה ממוקם בקו החזית. זה היה "צווואר הבקבוק" של ההתיישבות היהודית – אזור צר מאד בין הים ובין השטחים שהשתייכו לערבים. ממזרח לכפר היה שטח שבו התגוררו משפחות ערביות ושבטים בדווים. בצד מזרח שכנה גם העיר הערבית הגדולה והחזקה טול כרם. כנופיות ערביות תקפו את היישוב ללא הרף והוא היה חייב להגן על עצמו מפני התנכלויות השכנים, שלא רצו שהוא יגדל ויתחזק.
ה"הגנה" היתה הגוף הצבאי הגדול והעיקרי של היישוב היהודי בארץ בתקופת המנדט. המטרה שלו היתה לספק הגנה ליישוב היהודי ושירתו בו גברים, נשים ואפילו נערות ונערים צעירים. לוחמי ההגנה למדו להשתמש בנשק ולהילחם.
תושבי כפר יונה נאלצו להגן על הכפר ועל הפרדסים מפני השכנים ערביי הסביבה ורבים מהם היו חברי וחברות ההגנה. שלטון המנדט הבריטי לא הרשה לכולם להחזיק בנשק ולכן הם אספו והחביאו כלי נשק שונים והחביאו אותם ב"סליקים" – מקומות מחבוא מיוחדים – בכל רחבי היישוב. ה"סליק" המרכזי שכן ליד הבריכה הקטנה ורק מעטים ידעו על קיומו. גם ילדי כפר יונה השתתפו בענייני הביטחון וההגנה. הם הקפידו לפקוח עין ולבלוש אחרי כל זר שהגיע למקום. איסר וישקין היה משתפם בפעילותו כאתת מורס מעל מגדל המים כאשר יצר קשר עם יישובי הסביבה.
בשנות ה-40 הושבעו הנערים והנערות להגנה בטקס רב רושם וסודי, שבו הצהירו שהם מוכנים להקדיש את כל כוחם ואף למסור את חייהם להגנה על עמם ועל מולדתם. הם העבירו ידיעות מעמדה לעמדה, שמרו בלילות והשתתפו בלחימה ממש.
מאורעות 36-39 (תרצ"ו – תרצ"ט)
בשנים 1936 (תרצ"ו) עד 1939 (תרצ"ט) יצאו הערבים בארץ במרד נגד שלטון המנדט הבריטי ונגד התושבים היהודים. הם תקפו יהודים בכל רחבי הארץ, שרפו שדות והחריבו מבנים ויישובים.
כפר יונה היתה בלב המערכה ויריות על תושבי הכפר לעניין תדיר ושגרתי. הפורעים הערבים ניסו לחדור לתוך הכפר, התנכלו לתושבים, עקרו וגדעו אלפי עצי פרי, ארבו לפועלי הפרדס וניסו לפגוע בהם.
קשה ומסוכן היה לנוע בדרכים וצירי התנועה נחסמו פעמים רבות על ידי פורעים. התחבורה היתה מסובכת: אוטובוס של חברת השרון נסע פעם אחת ביום מנתניה, דרך כפר יונה, טול כרם, כפר סבא, פתח תקווה לתל אביב, בדרכי עפר. הנסיעה נמשכה לעיתים 12 שעות, כאשר האוטובוס שיצא בבוקר לתל אביב היה מגיע לכפר יונה עם חשיכה. פעמים רבות נזקק האוטובוס לאבטחה ואנשי "הגנה" מכפר יונה היו יושבים על הגג כל הדרך ובידיהם רובים כדי לשמור מפני כנופיות הפורעים. החיים באותם ימים היו מלאים מתח, מצוקה וחרדה.
הנוטרים
בעת מאורעות 36 (תרצ"ו) התנדבו מספר גברים מכפר יונה לשורות הנוטרים – כוח של שוטרים עבריים שפעל ככוח עזר למשטרה הבריטית כנגד הפורעים הערבים והגן על המתיישבים והיישובים. שלטון המנדט סיפק לנוטרים מדים מיוחדים, נשק ותחמושת ושילם חלק מהמשכורת שלהם. ללא ידיעת הבריטים הנוטרים שיתפו פעולה עם ההגנה, ניצלו את הרישיון שניתן להם להחזיק בנשק כדי לאמן את חברי ההגנה ולהשיג תחמושת ונשק עבורם וכך התחזק עוד יותר הכוח היהודי המגן על היישוב.
מלחמת העולם השניה
בזמן מלחמת העולם השנייה לא ניתן היה לשלוח את התפוזים שנקטפו בפרדסים לחו"ל (בעיקר לאירופה) וענף הפרדסנות, שהתבסס ברובו על ייצוא, נפגע קשות. תושבי כפר יונה שהתפרנסו מהפרדסים, נאלצו לחפש עבודות אחרות: חלקם עבדו עבור הצבא הבריטי, חלקם שירתו במשטרת הנוטרים ועוד. החקלאות בכפר הידרדרה אך למרבה המזל היה הכפר ממוקם בצומת דרכים חשובה ביותר, שבה חלפו הכוחות הצבאיים השונים במהלך המלחמה: הבריטים, היוונים, ההודים, האוסטרלים, הפולנים ועוד. הכפר הפך לנקודת חנייה והתאוששות לחיילים הזרים ומספר תושבים פתחו בתי קפה לחיילים והצליחו לשרוד ולהתפרנס בזכות כך. בשנת 1942 חנו כוחות יוונים בקרבת הכפר. מלך יוון, ג'ורג' ערך ביקור ממלכתי רשמי אצל כוחותיו והחיילים ערכו לכבודו טקס מרשים, מלווה בנגינת חצוצרות וחמת חלילים. על הכביש הראשי החוצה את כפר יונה הקימו במה מאולתרת, מעליה נשא המלך את נאומו. זה היה אחד האירועים המרגשים בחיי היישוב באותן שנים. לאחר המלחמה חלק מפליטי השואה מאירופה הגיעו לכפר יונה והיישוב הקטן קיבל אותם בזרועות פתוחות וקלט אותם לתוכו.
מלחמת העצמאות
בכ"ט בנובמבר 1947 התקבלה ברוב קולות החלטת האו"ם על סיום המנדט הבריטי והקמת מדינה יהודית ומדינה ערבית בארץ ישראל. המתיישבים היהודים שמחו מאד אבל כבר למחרת פתחו הערבים בהתקפה ופרצה מלחמת העצמאות. במלחמה זו נלחמה ישראל הקטנה נגד חמש מדינות ערב מכל האזור שלא רצו שהיא תקום ותתקיים.
כפר יונה היתה ממוקמת בנקודה חשובה מאד – המתיישבים ידעו שאם הם יפסידו בקרב ולא יצליחו להיאחז ביישוב, הארץ תנותק על ידי הכוחות הערביים ותפוצל לשני חלקים – צפוני ודרומי. וזה כמעט קרה: במהלך המלחמה כוחות של הצבא העירקי השתלטו על בית נבולסי ששכן בשולי היישוב ותקפו ממנו, יחד עם הערבים בני האזור, את בתי הכפר. כוחות עירקיים נוספים תקפו וכבשו את גאולים ואת כפר יעבץ השכנים ותכננו לנוע לכיוון נתניה. אבל למרבה המזל הגיע לכפר יונה כוח של כשלושים לוחמי הגנה בני חטיבת "אלכסנדרוני" כדי להגן על הכפר. בראשם עמד מפקד צעיר בן 21 בשם יצחק מודעי (שהיה לימים שר בממשלות ישראל). בידי הלוחמים היו כלי נשק מעטים אבל בליבם היתה גבורה ונחישות רבה. יחד עם תושבי הכפר הם הקימו עמדות ותעלות קשר, הוציאו כלי נשק נוספים מתוך ה"סליקים" וערכו הכנות למלחמה. מתיישבי כפר יונה עמדו במתקפות הקשות והבלתי פוסקות והצליחו להדוף את התוקפים. עמידתם קבעה למעשה את גבול המדינה - עד מלחמת ששת הימים נחשב כפר יונה ליישוב גבול עם מדינת אוייב.
הכרזת המדינה
ההכרזה על הקמת מדינת ישראל התקיימה ביום שישי, ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, בעיר העברית הראשונה - תל אביב. על הבמה הקטנה ישבו חברי מנהלת העם (הממשלה הזמנית הראשונה) וחברי מועצת העם (הכנסת הזמנית הראשונה), ובראשם דוד בן גוריון (שהפך לראש הממשלה הראשון של ישראל) אשר הקריא את הכרזת העצמאות והכריז על הקמתה של מדינת היהודים הנכספת - ישראל. המתיישבים היהודים בכל רחבי הארץ וגם בכפר יונה האזינו במתח לשידורי הרדיו ודמעות של התרגשות עמדו בעיניהם – סוף סוף מתגשם החלום אחרי שנים של עבודה קשה, מאבקים, סיכונים ומלחמות.
מעברת שבות עם
לאחר קום המדינה הגיעו אליה עשרות אלפי עולים יהודים מכל רחבי העולם אבל היא היתה עדיין צעירה, ענייה, קטנה וחלשה ועוד לא היו בה מספיק בתים ויישובים כדי לספק לכולם מקומות מגורים מסודרים. אז הוקמו המעברות – יישובים זמניים, שנבנו לצד היישובים הוותיקים ונועדו לשמש יישובי מעבר זמניים לעולים החדשים.
מעברת שבות עם הסמוכה לכפר יונה (שנקראה גם מעברת בית ליד) היתה המעברה הגדולה ביותר בישראל - ממש כמו עיר בינונית. התנאים במעברה היו קשים מאד: העולים התגוררו באוהלי בד קטנים, שמונה או עשרה אנשים באוהל אחד כולל קשישים, ילדים ותינוקות, כשכולם ישנים על מזרני קש ומיטות ברזל פשוטות. במקום ארונות הם נאלצו להשתמש בארגזים שמצאו בפרדסים שמסביב. הם הגיעו מכל העולם למקום שבו לא היו להם מים זורמים או חשמל, מלבד במבנים מרכזיים כמו חדר האוכל או בית הספר. את הכביסה כיבסו במקלחות הציבוריות ובברזיות, שבהן הודחו גם כלי האוכל.
מעברת כפר יונה
בשנת 1951 החלה המדינה לפזר את תושבי המעברה בין יישובים שונים וביניהם גם כפר יונה הסמוך, שאותו הכירו העולים שהיו מטיילים אליו בשבתות ומבלים בו בבתי הקפה. בתקופה זו הוקמה בכפר שכונה ליוצאי אירופה ולצידה הוקמה מעברת כפר יונה, שקלטה את העולים שהגיעו מהמעברה הגדולה.
גם כאן היו החיים קשים: התושבים שילמו שכר דירה עבור המגורים ב"רפתות", צריפים ומבנים רעועים ללא חשמל או ריצוף. הצרכניה, המרפאה, קווי האוטובוס, פעילויות התרבות – כולם היו בכפר הוותיק, במרחק הליכה גדול. במעברה וביישוב כולו היה כמעט בלתי אפשרי למצוא עבודה ולהרוויח כסף, למרות שהמדינה ניסתה לסייע בעבודות יזומות כמו נטיעות, סלילת כבישים וחקלאות.
אולם לאט לאט התחזקה מעברת כפר יונה: התושבים החלו להתארגן, להקים משקים קטנים לצד הבתים וגינות יפות לפרחים וירקות.
זה היה תהליך קשה ומאתגר אבל הוא הסתיים בהצלחה, כשהמעברה נעלמה והתושבים נקלטו ביישוב: במשך תקופה קצרה של כשלוש שנים קלט הכפר הקטן שבו כשבעים משפחות כשבע מאות משפחות חדשות וגדולות, שהגיעו ארצה בחוסר כל ונאלצו לשרוד בכל מחיר.
