עד שבאת את

תקציר:
האם כעסת פעם עד כדי כך שלהרביץ למשהו היתה הדרך היחידה להרגיש טוב? או לפחות לא להרגיש דבר? ככה אני חי בשנים האחרונות. נע בין זעם לאדישות בלי לעצור. יש אנשים ששונאים אותי בגלל זה. אחרים פוחדים ממני. אבל אף אחד מהם אינו יכול לפגוע בי, כי לי לא אכפת משום דבר וגם לא אכפת לי מאף אחד. חוץ מטייטום. אני כל כך אוהב אותה, שאני שונא אותה. שונא את העובדה שאני לא יכול להרפות. פעם היינו חברים טובים, עד שגיליתי שאני לא יכול לסמוך עליה - אז פגעתי בה. הרחקתי אותה ממני. אבל זה שקר, אני משקר לעצמי, כי האמת היא שאני עדיין זקוק לה. היא מאזנת אותי. להילחם בה, לאתגר אותה, לדחוף אותה לקצה - זו הדרך היחידה שבה אני מרגיש משהו. אבל אז היא הרסה הכול. היא עזבה לשנה וחזרה מישהי אחרת. עכשיו כשאני דוחף, היא דוחפת בחזרה... אחרי שכל זה ייגמר, אף אחד מאיתנו לא ישוב להיות כשהיה.

עותקים