היו ימים - ריאיון עם חדוה נחמני (אגוזי)

היו ימים

קטעים בהשראת ריאיון עם חדוה נחמני (אגוזי), ממייסדי כפר יונה (הילדה הראשונה מימין בשורה התחתונה)

הגעתי לִכְפר יונה עם הוריי בשנת 1935. באותה תקופה הסתובבו בפולין ציונים מֵארץ ישראל וניסו לשכנע יהודים, בייחוד חקלאים כפריים, לעלות לארץ. מצבם הכלכלי של היהודים בַּיישובים הכפריים בפולין היה רע, ורבים מֵהם השתכנעו לעזוב.

הִגענו לִנְמַל יפו באונייה: אמא, אבא וּשלושה ילדים: אחי הגדול אברהם בן השבע, אני, שהייתי בת שנתיים, ואחי הקטן שלמה – בן שנה בסך הכול. מִיפו הִמשכנו לִכְפר  יונה.

כפר יונה של פרדסים צעירים, של מרחבים פתוחים, ועל הגבעה – בית המשק: המרכז של היישוב הצומח. אחת עשרה שנה גרנו בִּצריף בַּחֲצַר בית המשק, בַּצריף השכן למשפחת ברזני. השכנוּת ליעקב ברזני, שהיה שומר על כפר יונה בלילות, הִשְׁרְתה  עלינו ביטחון. עד כיתה ד' למדנו, אנחנו הילדים, בְּבֵית הספר ביישוב, וּמִכּיתה ה' נסענו ללמוד בִּנתניה.

תקופת הצנע הייתה קשה במיוחד. הכול היה מדוד וספור: לִבְרית מילה הייתה הקצבה של שני חיתולים לַתינוק, למשפחה הוקצבו שני קילו קמח, קוקוס במקום שמן, 200 גרם בשר לחודש לְכָל אחד במשפחה... את רוב המצרכים קנינו בִּתלושים. הממתקים היו ממש נדירים, ואת המאפים אפו בבית – מִמה שיש. ולמרות כל זה היינו שמחים וּמרוצים.

המשחקים היו תמיד בחוץ: שיחקנו מחְבּואים, תופסת, קלאס וּמחניים, והכי נחמד היה לטייל עד לקיר האדום הצלבני של חירבֵּת  בּוּרְגָתָא  שנקראה אז בּוּרג' אל אַחְמָר  (כלומר: המצודה האדומה).

בתקופת המנדט אבא שלי ואחִי היו נוטרים – שוטרים במשטרה הבריטית, אבל בליבם וגם במעשים שלהם הם תמכו במחתרות. בבית שלנו היה סליק נשק תחת המיטות. הבריטים נהגו לעשות חיפושי פתע, אבל אבא הִצליח תמיד להתחמק מהבית כשראה שהם מתקרבים. גם אנחנו, בני הנוער של כפר יונה, העברנו ידיעות סודיות בין התושבים. כשהיו פּרעות בסביבה, נהגו להתקשר מהיישובים השכנים לַטלפון  בְּמשרד בית המשק כדי לעדכן וּלבקש  עזרה, ואבי היה מייד מגייס תושבים שיֵצאו  לסייע לַיישובים שהיו תחת מתקפה וּלהגן עליהם. היה קשה וּמפחיד, אבל בִּזכות  הגבורה של חברי ההגנה וגם של התושבים הפשוטים הִצלחנו להישאר בשטח, והיישוב הקטן שלנו הֶחזיק מעמד.

אח... אלה היו ימים... קשה להאמין שהיום כפר יונה כבר בת תשעים.

חזרה לתפריט סיפורים ועוד